באקו, 1921
לוטפי אלאסקר זאדה נולד ב-4 בפברואר 1921 בבאקו, אז בירת נפט גועשת באזרבייג׳ן הסובייטית הצעירה. אביו, רחים אלאסקרזאדה, היה עיתונאי אזרי־איראני מארדביל, ששלחו לבאקו ככתב; אמו, פאניה קורנמן, הייתה רופאת ילדים יהודייה מאודסה. לוטפי גדל כשהוא דובר רוסית ואזרית בבית אמיד ומלא ספרים, ולימים אמר ששנות באקו — בערך בין גיל שבע לעשר — הותירו בו את החותם העמוק ביותר.
בשנת 1931, כשהמדינה הסטלינית הידקה את אחיזתה באזרחים זרים, ניצלה המשפחה את אזרחותו האיראנית של האב ועזבה לטהראן. לוטפי היה בן עשר. הוא לא ישוב לראות את באקו במשך עשורים — אך מעולם לא חדל לכנות עצמו, בין היתר, בן העיר.
שאלה של זהות
מעט מדענים נתבעו על־ידי כה הרבה אומות — ומעטים התנגדו לכך בחן כזה. זאדה החזיק בשתי המסגרות יחד, ללא סתירה:
במילותיו שלו
״השאלה אינה באמת אם אני אמריקאי, רוסי, איראני, אזרי, או כל דבר אחר. כל האנשים והתרבויות האלה עיצבו אותי, ואני חש בנוח לגמרי בין כולם״.
תביעתה של אזרבייג׳ן
בעיני אזרבייג׳ן הוא נותר, בגאווה, אחד משלה — הנער מבאקו שכבש את המדע העולמי. הוא נקבר בשדרת הכבוד של המדינה, ובול ליום השנה ה-100 נושא את דמותו.
המקורות חלוקים גם באיות שמו — Aliasker, Aliasger, Asker — ובצורתו האזרית: Lütfi (או Lütfəli) Rəhim oğlu Ələsgərzadə. אנו מציינים את הגרסאות בלי לבחור אחת כמוחלטת.
טהראן: בית ספר אמריקאי בפרס
בטהראן נשלח לוטפי למכללת אלבורז, בית ספר מיסיונרי פרסביטריאני, שם למד אנגלית ופרסית וספג את מה שכינה ״המיטב שאפשר למצוא בארצות הברית״. הוא הצטיין, וב-1942 סיים הנדסת חשמל באוניברסיטת טהראן — אחד משלושה מהנדסים בלבד במחזורו, לאחר שדורג כמעט בראש בחינות הכניסה הארציות.
באותה עת הביאה מלחמת העולם השנייה כוחות בעלות הברית לאיראן, והעולם הגדול נראה לפתע בר־השגה. ב-1944, בגיל עשרים ושלוש, הפליג זאדה לארצות הברית.
אמריקה: MIT וקולומביה
הוא הגיע עם תום המלחמה ופנה היישר לMIT, שם השלים תואר שני בהנדסת חשמל ב-1946. באותה שנה נשא לאישה את פיי, שתישאר בת זוגו שבעים שנה. הוא עבר לאוניברסיטת קולומביה, שם, בהדרכת ג׳ון ר. רגאציני, קיבל ב-1949 את הדוקטורט שלו על ניתוח תדרים של רשתות משתנות בזמן.
קולומביה השאירה אותו בסגל, ועד 1957 היה פרופסור מן המניין. עם רגאציני פיתח את התמרת ה-z, שעודה סוס עבודה של עיבוד אותות דיגיטלי. אך העבודה שתגדיר אותו עוד הייתה לפניו, בקצה השני של היבשת.
ברקלי: חמישים ושמונה שנים
בשנת 1959 הצטרף זאדה לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הוא לא עזב מעולם — לימד וחקר שם חמישים ושמונה שנים, עד מותו. כראש המחלקה בין 1963 ל-1968 סייע למזג את מדעי המחשב בהנדסת חשמל, בנה את מחלקת EECS המפורסמת ועזר להפוך את ברקלי למרכז עולמי של מדעי המחשב.
ושם, בקיץ 1964, הגיע הרעיון המרכזי של חייו — לדבריו, כמעט במקרה, כשארוחת ערב בוטלה והוא נותר לבדו עם מחשבותיו. התוצאה, שפורסמה כעבור שנה, הייתה תורת הקבוצות העמומות.
האיש עצמו
עמיתים זכרו אדם אדיב ונחוש ללא לאות, שספג ביקורת חריפה בלי למצמץ. בחדר עבודתו החזיק שלט ובו ״ODIN״ — ״לבד״ ברוסית — סמל פרטי למחשבה עצמאית. ״עקשנות ודבקות, אי־חשש מלהסתבך במחלוקת… זה חלק מאופיי. אני יכול להיות עקשן מאוד. כנראה שזה הועיל לפיתוח הלוגיקה העמומה״, אמר פעם.
הוא היה גם צלם רציני, שצילם דיוקנאות של מדענים ומהנדסים נודעים — והמשיך לעבוד, לפרסם, להתווכח ולשכלל עד הסוף ממש, בגיל תשעים ושש.
״השאלה אינה באמת אם אני אמריקאי, רוסי, איראני, אזרי, או כל דבר אחר. כל האנשים והתרבויות האלה עיצבו אותי, ואני חש בנוח לגמרי בין כולם״. לוטפי זאדה
מברקלי לבאקו
לוטפי זאדה נפטר בביתו בברקלי ב-6 בספטמבר 2017, בגיל תשעים ושש. ב-29 בספטמבר נקבר בשדרת הכבוד הראשונה (Fəxri Xiyaban) בבאקו, מקום מנוחתם של נכבדי אזרבייג׳ן; הנשיא אילהאם אלייב נכח בטקס הפרידה. מעל קברו ניצבת דמות ברונזה בזרועות פרושות לרווחה — ובגרניט לצדה חקוקה ההגדרה ששינתה הכול: נוסחת הקבוצה העמומה.
